הוספת ניקוד ערבי וחרכאת

ערבית יומיומית נכתבת בלי התנועות הקצרות שלה. אבל חומרי לימוד, ספרי ילדים, שירה, וכל דבר שנועד להיקרא בקול נכון — לרוב כן צריכים אותן: החרכאת, הסימנים הקטנים שמעל האותיות ומתחתן.

הן לעולם לא מתווספות אוטומטית, כי ניחוש שלהן ישנה את מה שהטקסט שלכם אומר. אתם מוסיפים אותן במכוון, ויש לזה שתי דרכים.

הסימנים והמקשים שלהם

כל סימן ניקוד הוא מקש השווה ואחריו אות אחת. הסימן נצמד לאות שהקלדתם בדיוק לפניו.

סימן	שם	הקלידו
َ	פתחה	=a
ِ	כסרה	=i
ُ	דמה	=u
ْ	סוכון	=o
ّ	שדה	=w

הכפלת סימן השווה נותנת את התנוין — הסיומות הכפולות:

סימן	שם	הקלידו
ً	תנוין פתחה	==a
ٍ	תנוין כסרה	==i
ٌ	תנוין דמה	==u

לנקד מילה, שלב אחר שלב

עבדו משמאל לימין, ושימו כל סימן בדיוק אחרי האות שאליה הוא שייך.

1. הקלידו קודם את העיצורים החשופים אם זה עוזר לכם לראות את הצורה. ktb נותן كتب.
2. עכשיו הקלידו את אותה מילה עם הסימנים במקומם: k=at=ab=a נותן كَتَبَ.
3. שנו תנועה אחת והמילה משתנה איתה — k=ut=ib=a נותן كُتِبَ.

התבנית היא תמיד אות, סימן, אות, סימן. אין מצב נפרד להיכנס אליו ואין מה להפעיל.

שדה וסוכון במילה אמיתית

שדה מכפילה עיצור, ולעיתים קרובות היא יושבת לצד תנועה על אותה אות. הקלידו קודם את השדה ואז את התנועה:

• m=uH=am=w=ad נותן مُحَمَّد — השדה על הم, ואחריה פתחה.
• b=is=om נותן بِسْم — כסרה, ואז סוכון שמסמן את האות חסרת התנועה.
• k=ut=ob נותן كُتْب.

לתנוין בסוף מילה, זכרו שהאליף שנושאת אותו בדרך כלל היא אות נפרדת: s'=uk=or==aa נותן شُكْرًا — קודם התנוין, ואז האליף.

להקיש עליהם במקום

אם אתם מעדיפים לא לשנן את הרצפים, למקלדת שעל המסך יש קבוצת ניקוד שבה כל סימן הוא מקש. הקלידו את המילה שלכם ואז הקישו על הסימן שאתם רוצים; הוא נצמד לאות שלפני הסמן בדיוק כמו הגרסה המוקלדת.

זו לרוב הדרך הנוחה יותר כשאתם מנקדים קטע ארוך, כי אתם רואים את כל הסימנים בבת אחת במקום להיזכר עם איזו אות כל אחד מהם הולך.

אם סימן נחת על האות הלא נכונה

כמעט תמיד הסימן הוקלד אות אחת מוקדם מדי או מאוחר מדי. סימן הניקוד נצמד לתו שבא בדיוק לפניו, ולכן k=atab שם את הפתחה על הك במקום איפה שהתכוונתם.

מחקו אחורה עד לאות שאתם רוצים והקלידו משם מחדש. הסימנים הם תווים רגילים בטקסט, כך שמקש המחיקה מסיר אותם אחד-אחד.

בכלל כדאי להוסיף אותם?

לרוב לא. פרוזה ערבית תקנית מוותרת על החרכאת, ופסקה מנוקדת במלואה נקראת כמשהו חריג לקורא בוגר בשפת אם — היא מסמנת טקסט לימודי.

הם מצדיקים את מקומם כשהקורא באמת זקוק להם: הוראת שפה, מילה שהקריאה שלה דו-משמעית, שם פרטי, או שורה שנועדה להיקרא במדויק. אם אתם כותבים הודעה או ברכה, ותרו עליהם.

הצעד הבא

פתחו את המקלדת הערבית והקלידו k=at=ab=a. ברגע שהתבנית הזאת מוכרת לכם, כל השאר הוא אותו רעיון עם אותיות אחרות. אם אתם צריכים גם את הספרות הערביות, הקלדת ספרות ערביות מכסה את מקש השווה בתפקידו האחר.

ואם מה שמעניין אתכם אינו איך מקלידים את הסימנים האלה אלא מה הם עושים להגייה של המילה, הקורס לקריאה בערבית עובר על פתחה, כסרה, דמה, סוכון, שדה ותנווין אחד אחד, עם מילים מנוקדות שאפשר באמת לקרוא.